פסק-דין בתיק ע"פ 9652/05

הערעור

1.       לפנינו ערעור המדינה על הכרעת-דינו של בית-משפט השלום בירושלים ( כב' סגנית הנשיא  ש' דותן) בת"פ 2785/04, מיום 5.6.05, לפיה זוכה המשיב מעבירת מעשה פזיזות ורשלנות -  לפי סעיף 338(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק), ומהעבירה של חבלה במזיד ברכב - לפי סעיף 413ה לחוק. המשיב הואשם בעבירות האמורות, בגין ירי בנשק שבוצע על-ידו לעבר משאית, אשר נסעה בשביל עפר בקרבת חלקת קרקע שבבעלותו באזור חברון.  

ההליך המשפטי בערכאה הדיונית

2.       כתב-האישום הוגש במקור לבית-המשפט המחוזי, ולפיו הואשם המשיב בביצוע המעשים הנדונים מתוך מניע גזעני. לאחר תום שמיעת הראיות נתחוור כי הסמכות לדון בעבירה הנ"ל נתונה למותב תלתא ולא לדן יחיד. על-רקע זה הועבר הדיון בהסכמת הצדדים לבית-משפט השלום, אגב תיקון כתב-האישום באופן שיוחסו למשיב שתי העבירות הנדונות של מעשה פזיזות ורשלנות ושל חבלה במזיד ברכב. על-פי הסכמת הצדדים, הוחלט כי בית-משפט קמא יכריע את הדין על-יסוד הראיות שנשמעו בבית-המשפט המחוזי, לאחר שמיעת סיכומים בעל-פה, וכך נעשה.

הרקע העובדתי

2.       להלן הרקע העובדתי, אשר נקבע בהכרעת-הדין ושלא היה שנוי במחלוקת:

המשיב הנו תושב קריית-ארבע כבן חמישים וחמש. בבעלותו חלקת קרקע חקלאית בשם " שדה כלב", הנמצאת במרחק-מה מהיישוב בני-נעים באזור חברון, שתושביו פלסטינאים, ובסמיכות לציר הראשי המכונה " ציר 60". בקרבת היישוב מצויות מספר מחצבות.

ביום 8.6.03, בסמוך לשעה 7:00, נהג עאיש שתאת (להלן - המתלונן), שהנו תושב הכפר יאטה, במשאית מסוג "וולבו" בעלת לוחיות זיהוי של הרשות הפלסטינית (להלן - המשאית). לאחר שהעמיס עפר על המשאית באחת המחצבות שבאזור בני-נעים, נסע הלה לעבר היישוב אדורה לשם פריקת המטען. הוא בחר שלא לנסוע בדרך הראשית, אלא דרך שביל עפר העובר בסמיכות לשדה כלב המתחבר לציר 60.  בשעה שהמתלונן עשה את דרכו במשאית דרך השביל במטרה להתחבר לציר 60, הגיע המשיב מביתו שבקריית-ארבע לשדה כלב. משהבחין המשיב במשאית הנוסעת בשביל העפר לעבר ציר 60, נכנס עם  מכוניתו לשביל. הוא ירד מרכבו כשהוא חמוש ברובה מסוג M-16, עלה לתלולית עפר והורה למתלונן לעצור את המשאית. המתלונן עצר את רכבו ולא ירד ממנו. בשלב זה בעמדו על תלולית העפר, כשחזית המשאית נמצאת מטרים ספורים ממולו, כיוון המשיב את נשקו לעבר הגלגל השמאלי המשאית, וירה שתי יריות שפגעו בפנס השמאלי-קדמי של הרכב. בתכוף לאחר מכן,  פנה המשיב ימינה  לכיוון הגלגל השמאלי, וירה ירייה אחת נוספת שגרמה לתקר בצמיג.

בסמוך לאחר הירי נסע המשיב לשדה כלב. הוא סיפר על התקרית לאחד מעובדי המקום, ענר אפריון, ודיווח למשטרה ולגורמי הצבא כי ישנו אדם חשוד בשביל, זאת מבלי לציין את עובדת הירי. לאחר האירוע, כאשר נסע המשיב במכוניתו לביתו שבקריית-ארבע, זיהה המתלונן את המכונית, והודיע לחוקרי המשטרה  כי הנהג של רכב זה ירה במשאיתו. נוכח מידע זה דלקו השוטרים אחר המשיב, ועיכבו אותו לחקירה.

הכרעת בית-משפט קמא

3.       כאמור, הראיות בתיק נשמעו כולן עת התנהל ההליך בבית-המשפט המחוזי, בטרם הועבר הדיון לשמיעת סיכומים בבית-משפט השלום. מטעם המאשימה העידו המתלונן ושני חוקרי משטרה, וכן הוגשו כראיות הודעות המשיב ודו"חות של שוטרים. מטעם ההגנה העידו הנאשם עצמו, רס"ן אורן גיל - ששימש אותה עת כקצין אג"מ של חטיבת יהודה,  ומר ענר אפריון - שהועסק אותה עת כמנהל העבודה בשדה כלב. כן הוגשו מטעם ההגנה כראיות מכתביו של רס"ן עודד לנגרמן, מעוצבת יהודה ושומרון, שעניינם איסור תנועת תושבים מקומיים באזור האירוע.

4.       הרקע העובדתי דלעיל לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, ובית-משפט קמא נדרש להכריע אך במחלוקות עובדתיות מצומצמות. הוא קבע בהכרעת-דינו, בין השאר, כי ביום התקרית הוטל סגר על האזור; כי שביל העפר היה חסום בדרך-כלל לתנועה וכי למתלונן אסור היה לנסוע דרכו, למרות שהיה לו אישור תנועה ממינהלת התיאום והקישור; כי עובר לירי סימן המשיב למתלונן בידו לרדת מהמשאית; וכי בעת ביצוע הירי ישב המתלונן במשאיתו כאשר מנועה פועל ורק לאחר הפגיעה בגלגל ירד מן הרכב. עוד הרחיב בית-משפט קמא על המצב הביטחוני באזור, על התרעות שנתקבלו בעניין חשש מביצוע פיגועי טרור, על פיגועים שחווה המשיב בעבר ועל איומים שכוונו אישית כלפיו.

5.       בית-משפט קמא קבע, כי בנסיבות הזמן והמקום נהג המשיב כראוי שעה שהחליט להשבית את כשירות המשאית להמשך נסיעה , ומשלא היו בידיו אמצעים אחרים לעשות זאת, אין לקבוע שהירי לכיוון גלגלה הקדמי לא היה מוצדק. בהתייחסו לאופן ביצוע הירי, קבע בית-משפט קמא כי הירי לא נעשה ברשלנות שיש בה לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, שכן המשיב ירה לכיוון הגלגל והפנס הקדמי הצמוד לגלגל, ולא סיכן בכך את מי שישב במושב הנהג. על-כן זיכה את המשיב מעבירת מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(5) לחוק שבה הואשם. עם זאת,  לא קיבל בית-משפט קמא כסבירה את טענת המשיב, לפיה חשש מפני האפשרות שהמתלונן ילחץ על דוושת הדלק ויפגע בו, זאת בשעה שעמד על תלולית עפר במרחק של מטרים ספורים מהמשאית.

6.       באשר לעבירת החבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק, קבע בית-משפט קמא, כי יסודותיה  אכן התקיימו, אך עומדת לזכות המשיב הגנת הצורך לפי סעיף 34יא לחוק, שכן בנסיבות המקרה הסכנה האפשרית שנשקפה מהמשאית ומהמתלונן חייבה את המשיב לנקוט בצעד למנעה, והפעולות שנקט היו סבירות ומידתיות נוכח סכנה זו. בנוסף נקבע, כי המשיב חוסה תחת קורתה של הגנת הצידוק, לפי סעיף 34יג לחוק, היות שפעולתו הייתה סבירה לשם מניעת עבירה של הפרת סגר, ובכך פעל בהתאם לסעיף 59 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), התש"ל - 1970.

נימוקי הערעור

7.         ב"כ המערערת טוען, כי שגה בית-משפט קמא בקבעו, כי הירי שביצע המשיב לעבר משאית נייחת, שבה ישב נהג, לא בא בגדרה של עבירת מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(5) לחוק. הוא גורס, כי אף אם הירי כוון לעבר גלגל המשאית, הרי שבנסיבות המקרה ברור מאליו שמדובר במעשה אשר העמיד את המתלונן בסיכון, שכן האפשרויות שהלה עלול להיפגע -  כתוצאה מהחטאת המטרה בכמה מעלות, מהסטה קלה בלבד של הקנה או מפגיעת נתזים - הנן מסתברות למדיי. על-כן, לטענתו, הוכחו יסודות העבירה האמורה, וטעה בית-משפט קמא בהחליטו לזכות את המשיב מעבירה זו.

            עוד טוען ב"כ המערערת, כי שגה בית-משפט קמא בהכריעו כי המשיב חוסה תחת הגנות הצורך והצידוק, בכל הנוגע לעבירת ההיזק בזדון לרכב, לפי סעיף 413ה לחוק. לגרסתו, למרות הראיות על התרעות כלליות לפיגועים, לא נשקפה בנסיבות המקרה הנדון סכנה מוחשית מהמשאית שהצדיקה פתיחה באש  לעבר גלגליה, והירי לא היה אפוא מוצדק וסביר, ובפרט כשהייתה במצב נייח וכאשר בית-משפט קמא קבע, כי לא שוכנע שהמשיב חשש שמא עומד המתלונן ללחוץ על דוושת הגז או לפגוע בו בדרך כלשהי. ב"כ המערערת מוסיף ומדגיש, כי ערעור המדינה מעלה שאלה נורמטיבית, והיא האם במציאות של התרעות כלליות וספציפיות מפני פיגועי טרור, ועל רקע פיגועים בעבר, מוצדק לירות בגלגליה של משאית נייחת רק בשל החשש כי פניה לפיגוע. לטענתו, התשובה החיובית שניתנה על-ידי בית-משפט קמא לשאלה הנה שגויה בנסיבות המקרה, ומהווה הכרעה נורמטיבית שהשלכותיה מרחיקות לכת ומסוכנות.

טענות המשיב

8.       ב"כ המשיב מבקש לאמץ את מסקנותיו של בית-משפט קמא, ולהותיר את הזיכוי על כנו. ביחס לעבירת מעשי הפזיזות והרשלנות הוא גרס, כי יסודותיה לא התקיימו, שכן לא הוכחה כל סכנה לנהג המשאית מעצם הירי לכיוון גלגליה. עוד טען, כי בדין נפסק שלמשיב עומדות הגנות הצורך והצידוק, שכן יש לשפוט את מעשיו לאור הנסיבות, לפיהן אותה עת עמדו בתוקפן הן התרעות כלליות לפיגועים, בין היתר באמצעות מפגעים הנעים במשאיות, והן התרעות ספציפיות שעניינן כוונה לפגוע במשיב אישית, זאת על רקע העובדה שהמשיב עצמו חווה  מספר פיגועים.

          באשר לסכנה שנשקפה מהמשאית, גרס ב"כ המשיב כי זו הייתה מוחשית, נוכח העובדה שנהגה מיאן לדומם את המנוע ולרדת ממנה חרף סימוניו של המשיב, זאת לאחר שנסע בציר אסור לתנועה, ביום של סגר, ובמציאות רוויית התרעות מפני פיגועים. לטענתו, הואיל ומתלונן עלול היה להמשיך בנסיעה, ולדרוס את המשיב או לפנות לעבר ציר 60 או שדה כלב, היה על המשיב לפעול בנסיבות אלו כפי שפעל. עוד טען ב"כ המשיב כי טעה בית-משפט קמא משקבע כי מרשו לא היה נתון  בסכנת של פגיעה  או דריסה על-ידי המשאית עת עמד על התלולית ממולה. כן ציין, כי ירי באוויר אותה עת לא היה מועיל, הואיל ונהג המשאית עלול היה להמשיך בנסיעתו, ובמצב שנוצר, ירי לכיוון הגלגלים על-מנת למנוע מהמשאית את המשך תנועתה היה סביר, וחסה - כפי שקבע בית-משפט קמא - תחת הגנות הצורך והצידוק.

דיון